במשך 20 שנה הייתה אופירה עזריאלי בעלת משרד יחסי ציבור מהמובילים בישראל. ספרה “פירורים של חום” היה יריית הפתיחה לפעילות בתחום הנצחת השואה. “עבורי, הנצחת השואה והעברת המסר שחייבים להעלות את הנושא לשיח בכל פעם מחדש, היא שליחות חיי”
אני אופירה ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני עם חיוך. ״חיוך לא עולה כסף, אבל שווה זהב״, אמא שלי הייתה אומרת.
כעשרים שנה הייתי בעלת משרד יחסי ציבור מהמובילים בארץ. ייצגתי לקוחות גדולים מהמשק הישראלי. כיום אני סופרת (כתבתי ארבעה ספרים), מרצה (יש לי 4 הרצאות), שדרנית רדיו, ובין לבין גם מטגנת שניצלים.
גדלתי בבית של שני ניצולי אושוויץ בו תמיד הייתה שמחה. הוריי דאגו להעניק לאחי ולי ילדות מאושרת. לא מובן מאליו, במיוחד בבית של שני שורדי שואה. וזה גם המוטו שלי בחיים: תמיד לשמוח, לבלות ולצחוק.
הוריי אף פעם לא סיפרו לנו מה היה ״שם״. בעשור האחרון לחייה התחילה אמי לספר. עם פתיחת הצוהר הזה, שאלתי אותה שאלות, חקרתי וכך נולד ספרי ״פירורים של חום״ ובו סיפורים קצרים העוסקים בבני המשפחה ובשואה ותקומה.
בהמשך, אמא שלי ואני הקמנו מפעל חיים – הרצאה בה סיפרנו את הסיפור שלה ושל בני משפחתה. אמא, שהייתה תאומה זהה באושוויץ (כן, מול אותו ד״ר מנגלה),ריגשה את הקהל בזכות הסיפור שלה, אבל במיוחד בזכות החיוך והאופטימיות שלה.
כעת תורי לספר
לפני שהלכה אמי לעולמה, הבטחתי לה שאמשיך את מפעל החיים הזה וכעת אני מובילה אותו לבדי, עם השם: ״אני דור שני – כעת תורי לספר״.
אני מדברת שואה בכל השנה בארץ ובחו״ל. לאורך השנה אני מתנדבת במקומות רבים כדי להשמיע ולספר. אני מרגישה מעין שופר של אלו שכבר לא יכולים לספר.
יש לי חשש שהדור הצעיר כבר לא ידע הרבה על השואה, כי השורדים הולכים ומתמעטים ולדור הבא, כבר לא תהיה הזדמנות לפגוש אותם, כפי שאנחנו ראינו ושמענו אותם. בנוסף, אני פוחדת שאנשים לא ירצו לשמוע על הנושא הכבד הזה או שיגידו שכבר שמעו ולמדו עליו בבית הספר.
כדי להגיע ללב ולאוזן של האנשים ובמיוחד לדור הצעיר אני מנגישה את הנושא דרך ״סטוריטלינג שואה״. במקום להציג עובדות יבשות ותאריכים אני בוחרת לספר סיפורים. כך נושא השואה מקבל זווית אנושית של איש, אישה או ילדה באושוויץ, ולא של שישה מיליון.
עשייה חברתית ענפה
אני שייכת לשני ארגונים פילנתרופיים למען אנשים בארץ הזקוקים לתמיכה. אני חברה בהנהלה של קרן ״אריה יהודה״, בה אנו 120 נשים התורמות לנשים ונערות במצוקה. גם בארגון זה, לקחתי על עצמי להוביל פרויקט במסגרתו אני תומכות בניצולות שואה. במסגרת הפרויקט הצמדנו לכל ניצולה ״חברה״ סטודנטית המבקרת אותה פעמיים בשבוע, לדבר, לשתף, לשתות יחד קפה ולכתוב את זיכרונותיה.
ארגון נוסף בו אני חברה הוא ״עמותת ירוחם למען החינוך בישראל״. אני מאמינה שילדים ובני נוער הם העתיד של המדינה וצריך לסייע ולדחוף את אלה שגרים בפריפריה ולא זכו לבית עם אמצעים למימוש הפוטנציאל שלהם.
אני פעילה בארגון ״זיכרון בסלון״ ובכל שנה ביום השואה מתארחת בסלון אחר בארץ. לפני שנה ערכתי מפגש בסלון חרדי, כאשר המועד היה בתשעת הימים בהם אבלים על חורבן הבית. כך חיברנו בין חורבן בית המקדש לחורבן הבית בשואה.
ביום השואה האחרון, ארגנתי ערב מיוחד של ״זיכרון בסלון״, בו ראיינתי את בנות הדור השני בארגון ״אריה יהודה״, כדי לשמוע על הסיפור המשפחתי של החברות ועל איך היה לגדול בבתים לצד הורים שורדי שואה (שאני מכנה זאת ״זר לא יבין״). בנסיעה לפלורידה במסגרת פעילות הארגון, זכיתי להרצות על בימת מוזיאון השואה במיאמי. ביקשתי מכולם להשמיע את קול השואה בציבור.
מנהיגות נשית שאוחזת בזיכרון
יש לי שריטה. בכל מקום בו אני מגיעה בעולם, אני מחפשת אתר זיכרון או אנדרטה לזכר השואה כדי להדליק שם נר זיכרון ולספר לציבור על האג׳נדה שלי של שימור זיכרון השואה.
גם כאשר הגעתי לתחרות מרצים בנושא הומור, יצרתי הרצאה שעסקה בשואה. לא צחקתי על סיפור השואה כמובן, אבל בחרתי להנגיש אותו דרך ההומור האישי שלי וזכיתי במקום הראשון.
מקום מיוחד בו ביקרתי לאחרונה היה מוזיאון הציביליזציה בדובאי, שם מצאתי חדר שכולו בנושא השואה. מאד התרגשתי לראות שבמדינה מוסלמית מציינים את ההיסטוריה הכאובה הזו של העם היהודי. אגיע לשם שוב כדי לשאת דברים בנושא מול אוכלוסייה ערבית.
כך המנהיגות הנשית שלי מתבטאת – בהחזקת לפיד השואה, בכל מקום בו אני חלק. זו שליחות חיי. הגעתי עם שליחות זו כבר לכמה קהילות יהודיות וישראליות ברחבי העולם ואשמח להמשיך ולהגיע לכל מקום על רחבי הגלובוס, אליו יזמינו אותי.
ואם אפשר לשתף אתכן חלום, אז החלום שלי, הוא לעמוד יום אחד, ביום השואה הבינלאומי באו״ם, כבת הדור השני, לדבר בנושא השואה ולצעוק לעולם: Never again!
50 גוונים של נעליים
יש לי אובססיה פרטית ששורשיה ככל הנראה קשורים לשואה. מכירות את תמונת ״הר הנעליים״ באושוויץ? הנכס הגדול ביותר של אמא שלי בזמן שהייתה באושוויץ היה נעליים. בזכותן הייתה לה היכולת לשרוד את עבודות הפרך, את מזג האוויר הקפוא וכמובן בהמשך, גם את צעדת המוות.
כאדם משוחרר, קנתה לעצמה המון נעליים. בתחילה לעצמה וכשאני נולדתי הייתה רוכשת לי עשרות, אולי מאות זוגות של נעליים. ככה הפכתי להיות פריקית של נעליים ובמקביל לרכישת זוגות נעליים ללא הסבר או צורך, התחלתי לאסוף גם נעליים מיניאטוריות, אותן שמתי בויטרינה בביתי כקישוט.
אוסף זה הלך והתרבה והפך להיות מוזיאון נעליים מיניאטוריות, כיום עם 2,300 נעליים קטנות מרחבי העולם. נשים מכל מיני מגזרים ומקומות מגיעות כדי לראות את האוסף הייחודי והמעניין הזה.
בהרצאתי ״50 גוונים של נעליים” אני מספרת על נעליים בתרבויות שונות, אמונות, תשוקות, הומור – והכל סביב הדבר שלכולנו יש, נעליים. כאשר עמדתי לפני כמה חודשים, שם באושוויץ, מול ערימה של מאות אלפי נעליים זרוקות האחת על השנייה, הבנתי בדיוק למה הפכתי לאספנית של נעליים.
אף פעם לא מאוחר
שתי המילים שתמיד הובילו אותי הן חריצות והתמדה. כדי להצליח צריך לרצות, להאמין בעצמנו וכל הזמן להתמיד בדרך כדי להגשים את המטרה או החלום.
ומסר נוסף: אף פעם לא מאוחר! אל תגידו אף פעם שפספסתן משהו ובגלל הגיל תוותרו. התחלתי לעמוד על במות רק אחרי גיל 50. למדתי רטוריקה, קורסים בעמידה מול קהל, קורס מספרי סיפורים והתמקצעתי יותר ויותר.
כיום, אני קוטפת את הפירות והפכתי למרצה מבוקשת. את אמא שלי העליתי על הבמה איתי כשהייתה בת 85 והיא קצרה תשואות. כך מצאה סיבה לקום בבוקר עד גיל 91. לכן, האמינו בעצמכן, כי אם רוצים להגשים חלום, לגיל אין משמעות!
