צפורה מאמינה שאין אישה שפרשת השבוע רחוקה ממנה באמת. “אני רואה בעיני רוחי אישה בשישי בבוקר, כבר אחרי שנים של חיים מלאים, יושבת עם הקפה שלה מול המרפסת. היא לוקחת כמה דקות לעצמה, לא כדי לקרוא חדשות, אלא כדי לקרוא את הפרשה. ואז היא שואלת, מה אני מוצאת פה על עצמי? מה זה אומר עליי עכשיו?”. והיא מוסיפה: “זו הזמנה לעצור לרגע. להקשיב למילים העתיקות, ולגלות שבתוכן מסתתרות תשובות חדשות לגמרי”.

כשהשיר הופך לשאלה שממשיכה להדהד

בפיילוט שערכה לפרויקט, היא לימדה על פרשת ויצא – ורחל שמחביאה את התרפים של אביה. “כתבתי שיר על התרפים, על האלילים שאנחנו מחביאות בתוכנו. אותם דברים שאנחנו עדיין נאחזות בהם, אפילו כשאנחנו יודעות שזה רק תחליף לדבר האמיתי”.

אחת המשתתפות סיפרה לה שהשאלה הזו לא עזבה אותה כל השבוע. “שם הבנתי”, אומרת צפורה, “שיש פה לא רק כתיבה, אלא כלי של ממש. משהו שמעורר מחשבה ופותח לב”.

“לא ראיתי בעצמי יוצרת – עד שראיתי מה נולד”

“המילה ‘יוצרת’ הייתה תמיד שייכת לאחרות”, היא מחייכת. “אבל עם הזמן הבנתי שאני כן יוצרת, לא רק דרך מילים ותמונות, אלא דרך חיבור. בין אנשים, בין רעיונות, בין הנשמה לעולם..כי התמונות, הכתיבה, השירים, כולם יחד יוצרים חוויה של נשיות חושבת, מחוברת ונוגעת”. 

מהמחברת לקלפים – ומהלב אל הדיגיטל

כששואלים אותה על המשך הדרך, היא לא ממהרת להחליט: “אני נותנת לדברים להתפתח. אולי זה יהפוך לקורס, אולי לקלפי השראה, אולי לגרסה דיגיטלית. אני פשוט מאפשרת למה שרוצה לקרות, לקרות”.

יש בה רוגע. אמונה בזמן הנכון. ידיעה שיצירה אמיתית לא נולדת מדחיפה, אלא מהקשבה.

“גיליתי בתוכי התמדה, אמת, ויכולת לתת השראה”

כשנשאלה מה למדה על עצמה, ענתה בפשטות: “שיש בי יכולת התמדה ויצירתיות גדולה. ושיש בי אמת פנימית שהגיע הזמן לחשוף, לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי להעניק השראה לנשים אחרות לגלות את שלהן”.