מילים תמיד ריגשו אותי.
מאז שאני זוכרת את עצמי התרגשתי מכתיבה.
היכולת להפוך מילה כתובה למילה חיה, כזאת שהופכת כל דף חלק לממלכה אינסופית של אפשרויות היא קסם בעיני.
במהלך השנים גיליתי שביחד עם הכמיהה לכתוב הגיעה גם הכמיהה להקשיב.
את הכמיהה הזאת הפכתי לעיסוק ולמדתי לאורך השנים להפוך את ההקשבה הזאת לשרות עבור אנשים.
כחלק מהאהבה שלי למילים פניתי ללימודי קבלה לפני 17 שנים ובאחד השיעורים המורה אמר "שאנחנו רואים את האותיות שחור על גבי לבן כי ככה הורגלנו ושבעצם יש מציאות נוספת שבה אפשר להסתכל לבן על גבי שחור"
הדימוי הזה הקסים אותי, מדהים איך משהו כל כך מוחלט עבורנו כמו ספר יכול להתגמש בהתאם לתפיסה שלנו את המציאות.
וכך אותיות הפכו למילים שהפכו לחומר גלם בעל ערך נשגב מילים הפכו לסיפור והסיפור הפך להדהוד מרגש.
אנחנו חיים במציאות שזמן תנועה ומקום אינם רלוונטיים יותר. מה שנחשב בעבר למגבלה נשכח מאיתנו והפך לכלי שרת עבורנו.
היכולת להגיע כמעט לכל אדם בעולם בהינף יד הגדילה את טווח האפשרויות העומד בפנינו,
באותה מידה גדלה הנטייה הטבעית שלנו להתפזר.
כמות המידע אליה אנחנו נחשפים במשך היום הוא עצום מה שמצריך מאיתנו כל הזמן "לעדכן תוכנה"
כדי להיות רלוונטיים בשוק אליו אנחנו רוצים להגיע. יותר מתמיד אנחנו מתבקשים לחדד את המסר שלנו בבהירות.
כזאת שתפרוץ את חומות הספק ותיגע ברגש.