בשני ספריה של ד”ר אלה קנר היא מביאה את סיפורן של קהילות הנשים שעדיין נחשבות קהילות שוליים. האחת, קהילה שהיא מכירה היטב ועליה מבוסס הספר “כל אחת לגופה”. השנייה, קהילה שאליה התוודעה לאט, תוך כדי מחקר, והובילה אותה לראות את הקשרים החשובים בין מסגרת חברתית ומשפחתית, זהות אישית וצמיחה ולתת לנשים שפגשה מקום בספר השני שלה, “דלתות לא נעולות”. בטור אישי היא מספרת על מה שהוביל אותה לחקור קהילות ולהביא את סיפורי הנשים שבהן אל הדף.
אורקה היא קהילת נשים. קהילה שאני גאה להיות חברה בה. כחוקרת וככותבת על נשים תמיד עניינה אותי הקהילה. להבנתי, אופני השימוש של נשים ברשתות החברתיות יוצרים קהילות חדשות במרחב המקוון, מעצבים קהילות מוחשיות, קוראים תיגר על סמכויות ומעצבים שיח חדש אודות מדיה וקהילה. במושג הקהילה אני מתייחסת לקבוצות נשים שאינן חולקות מרחבים גאוגרפים משותפים.
שתי הקהילות הנשיות ששני ספרי סובבים סביבן נחשבות קהילות שוליים. אחת היא קהילת הנשים הדתיות ממנה אני באה ואחת היא קהילת הנשים בקיבוץ שאליה הגעתי בכתיבה שלי. מאז ומתמיד הכתיבה שלי עוסקת בנשים. והשאלה המנחה אותה היא איך להעניק קול לקולות מושתקים מודחקים או פשוט קולות שאינם נמנים על המרכז.
הספר הראשון שלי “כל אחת לגופה” (A body of her own) התחיל כמחקר לתואר דוקטורט (שני) ולאחר שנתיים מרתקות של לימודים החלטתי לעזוב את האקדמיה וגם את שיטת הכתיבה. המרתי את הבאת הטקסטים בצירוף ניתוח של כל אחד מהם בהגשת הטקסטים בטהרתם. דהיינו שמרתי על משלב השפה של הדוברת ועל קולה כפי שבחרה להביא אותו בראיונות שקיימתי.
הקהילה הדתית היא קהילת הבית שלי. היא בית שבחרתי לעצמי סביב גיל 18 שהפכתי מחילונית לדתייה. מה שקסם לי בקהילה הדתית היה מרכזיותם של הבית והמשפחה בחיים.
לכאורה ניתן היה לחשוב שבקהילה כזאת הראיונות שקיימתי (לא כולם עם נשים דתיות) סביב הנושא של טבילה במקווה והתובנות שעלו מן הטקסט יהיו ברורים ומובנים לי ולא כך היה. הראיונות הפגישו אותי עם הרבה דילמות, כאב, תהיות על אמונה ועל זוגיות.
שאלות על מצוות ופטריארכיה והקשר בין השניים. ובעיקר על השתיקה. במשך הרבה שנים היה הנושא הזה אפוף באיסור לדבר עליו, ומה שאפשר את הדיבור היו הרשתות החברתיות והיכולת לחלוק מידע גם באופן אנונימי.
דיון הנשים הדתיות בסוגיה זו מעניין במיוחד, מכיוון שהן משתמשות ברשת באופן שעוקף את אמצעי המשטור הקיימים בחברות מסורתיות, בין היתר האיסור לדבר על הנידה מטעמי צניעות. בעצם השמעת הקול האינטרנטי מבצעות הנשים פריצה של גבולות חברתיים ודתיים מוגדרים וממגדרים, פריצה שקשה מאוד להגביל ולמשטר.
אל הקהילה הקיבוצניקית שאותה הכרתי רק מביקורים של בני משפחה שהיו לי בקיבוצים ברחבי הארץ. התוודעתי דרך הרשת החברתית.
הגעתי לעסוק בלינה משותפת בקיבוץ ובאופן שהיא השפיעה על חיי נשים לאחר בקשות חוזרות מחברה יקרה שלי בת קיבוץ לשעבר שהרגישה צורך לתת לקולות במה וביקשה ממני לצאת בקול קורא לראיונות לספר וכך עשיתי.
גם כאן הייתה זו הרשת החברתית שאיפרה לי לקיים את הקשר לנשים ולצאת בקול קורא לראיונות. הראיונות הפגישו אותי עם הרבה נושאים ועם הרבה שאלות.
השאלה המרכזית היא שאלה על בית ועל צמיחה. מה צריכה אישה כדי לצמוח? מה הכישורים הנדרשים לבנית בית, לזוגיות ולחיים של יצירה וסיפוק?
ניתן לראות באופן בולט כי נשים שזכו בילדותן למבוגר.ת שראו אותן (לאו דווקא הורה ביולוגי) סבא/ סבתא, אח או אחות גדולים, מטפלת. הצליחו לראות את עצמן בעיניים אוהבות והיה להן קל יותר. כמו כן הראייה האוהבת ויכולת לראות את עצמן כמוצלחות ויכולות הצליחה להאפיל גם על מכשולים כמו מעמד משפחתי או מעמד בתוך המשפחה הן הגרעינית והן הקיבוצית. וגם כאן הראיונות מוגשים בעילום שם.
ספרי השני “דלתות לא נעולות” (unlocked doors) הוא ספר על חווית הלינה המשותפת בקיבוץ אותו הוצאתי בהוצאה עצמית ובגיוס המונים.
מבחינתי שני הספרים הם חלק מהשליחות שלי בעולם להבאת ויצירת מקום לסיפורים של נשים. אנחנו יודעות היום את כוחה של המילה הכתובה ואת כוחו של הידע ומעל הכל את כוחה של הקהילה לייצר שינוי ולתת כוח ואפשרויות ליחידות הפועלות בה.
ד”ר אלה קנר גרה בתל אביב. היא בעלת ניסיון רב-תחומי ועשיר בתחום החינוך, פעילות חברתית-קהילתית, עוסקת למעלה משני עשורים באימון קבוצות ויחידים ויזמות עסקית. עסקה בפיתוח צוותים, ליווי והנחייה.
וניתן לרכוש את הספרים אצל המחברת.
קרדיט הצילום של אלה:הצלמת אלה פאוסט
